הבת הקטנה שלי , מיכל בת 7, החליטה שהיא רוצה לאמץ ארנבת. אמרתי לעצמי למה לא ? יש לנו קצת דשא בחוץ, ארנבת היא יצור חמוד ובעיקר- הנה עוד דרך ללמד את הילדה על אחריות...אז האישור ההורי התקבל, ההתרגשות בבית היתה גדולה ויומיים לאחר הבקשה הגיעה הארנבת לחצר. קראנו לה בשם המקורי - 'נבת'. בנינו לה כלוב גדול וידידותי, דאגנו לה לאוכל ושתיה , הוצאנו אותה להתאוורר במרחב מידי כמה ימים ובעיקר דאגנו שהחתול הגדול שמסתובב בחצר לא יתקרב אליה. 'נבת' היתה החברה החדשה במשפחה.
עברו להם מספר שבועות והכל התנהל כשורה. עד אותו בוקר יום ראשון בו החלטתי להוציא את 'נבת' לקפץ קצת מחוץ לכלוב. כמה רגעים של חוסר עירנות מצידי ו'נבת' נעלמה. דקות אחר כך היא כבר לא היתה איתנו. בקצה החצר עמד החתול כשהארנבת מוטלת לצידו ללא רוח חיים. היה לי קשה לראות את זה. מראה מעציב וכואב. לאחר שהנחתי בצד את רגשות האשם וטמנתי אותה חשבתי מה אומר לבתי הקטנה. איזה סיפור להמציא ? האם לומר את האמת? האם לייפות את המציאות? חבר שסיפרתי לו על המקרה ייעץ לי להמציא משהו שלא יכאיב יותר מידי ובטח לא יחשוף את אחריותי לעניין- זה קורה, הוא אמר.
"ומה לגבי לקיחת אחריות ודוגמא אישית? " שאלתי. "תשמור את זה לכל הפעמים האחרות. הפעם זה יוצא מן הכלל" הוא אמר.
לא פעם ולא פעמיים בחיי 'עיגלתי' תשובות , 'סידרתי' קצת אחרת את המציאות כדי שתתאים לשומע וגם לי. הפעם - בשונה מבעבר- החלטתי לפעול אחרת ולומר לבת שלי את האמת המלאה , למרות הסיכון שהיא מאוד תתעצב ואפילו תכעס ותאשים אותי. ולמה פעלתי בצורה הזו ? כי חשבתי על היחסים בינינו. חשבתי מה יהיה מחיר הפגיעה כשהיא תגלה שלא סיפרתי לה את האמת, בין אם בזמן הקרוב או בעתיד הרחוק. חשבתי מה יקרה לאמון שלה בי ובדבריי כשתגלה שלא אמרתי את האמת לגבי מקרה משמעותי . וזה בכלל לא משנה שהכוונה היתה טובה ורק רציתי להגן עליה - משבר האמון, אפילו הקטן , שעלול להיווצר לא שווה את זה.
כשמיכל הגיעה הביתה בצהריים היא ראתה את הכלוב הריק ומיד שאלה אותי איפה 'נבת'.התיישבתי לצידה וסיפרתי לה מה קרה ומי אחראי למה שקרה..היא נעצבה , העיניים האדימו אבל להפתעתי היא הגיבה בהבנה ואפילו הסירה ממני את האשמה. לרגע הרגשתי שהתחלפנו בתפקידים ושאני על תקן המנוחם...אחר''צ היא ביקשה לראות היכן טמנתי את 'נבת' , שוב העיניים האדימו , אבל נראה היה שהשיא כבר היה מאחורינו.
אז מה למדתי מכך ? קודם כל לגלות יותר אחריות כשאני מתעסק חיות המחמד של הילדים שלי. אחר כך,
להתגבר על החשש מלספר את האמת כשהיא לא ממש נוחה לי. ולקח אחרון- לסמוך על הילדים שלי, כי יש להם יכולת להתמודד ולהכיל דברים שנראים לנו ההורים 'גדולים עליהם'